כשהייתי סטודנטית אחד המרצים בכניסתו לכיתה נהג לומר בבדיחות דעת "לוצאטו, על מה את צריכה להתנצל היום?" בבחינה אצלו קיבלתי את הציון הכי גבוה שהוא נתן אי פעם. הסיפור מקבל משמעות מתוך הקונטקסט התרבותי/אוניברסיטאי של אז: המרחק החברתי בין סטודנטים למרצים היה כה גדול עד כי פנייה אישית - ועוד מבודחת - הייתה בגדר מחמאה עצומה. במשך הקריירה הסטודנטיאלית שלי מעט מרצים הפרו את הנורמה של שמירה קפדנית על אותו מרחק חברתי שתחם גבולות נוקשים ביננו וסימן דיכוטומיה של סטאטוסים. סיימתי דוקטורט בלי לדעת באמת מי הם ובלי שהם ידעו מי אני, מעבר להישגיי האקדמיים. אני זוכרת בעיקר הרבה ומבוכה באינטראקציות - חוסר בהירות לגבי מותר ואסור. למשל, מותר לי לומר למרצה שקראתי מאמר שלו או שזה נחשב התחנפות?

כשהייתי סטודנטית לא היו מכללות אקדמיות שבהן ההוראה חשובה, ומרצים עסקו בעיקר בפרסומים, התנאי הבלעדי לקידום וליוקרה מקצועית. עבור חלקם, הוראה הייתה רק חובה אותה יש למלא כדי להישאר במגדל השן.

כשהייתי סטודנטית למדתי להסתפק במעט פירורים של חביבות. הסטודנטים במכללה לא מסתפקים: רוצים שנדע מי הם, ורוצים לדעת מי אנחנו. לי זה מתאים. לא שאין פה ושם מניפולציות לקבלת הקלות, או תלונות על ציונים, אבל ככול שיש יותר קרבה ביננו, יש גם פחות תלונות, יותר השקעה, יותר נכונות לבטא מחשבות מקוריות, יותר התייעצויות מועילות, יותר השתתפות פעילה בשיעורים, יותר אינטראקציות בכיתה. אני מלמדת הרבה יותר טוב כשסטודנטים אינם בחרדה, יכולים להגיב לדבריי, ולהוסיף תובנות משלהם. הם מפנימים יותר, מקשרים את חומר ההוראה עם אירועים יומיומיים, וכותבים עבודות ממש טובות. כשאני נותנת המלצה אני יודעת מה להגיד, לא רק על התפקוד האקדמי של המועמד/ת, אלא גם על מי הוא/היא מהפן האנושי.

הפיס-בוק יכול להפריע בהרצאות, אבל עבורי הוא גם כלי לכתיבת וקבלת הודעות, משמחות או עצובות, ולהזמנה לחתונות, ימי הולדת ועוד אירועים. יש לי הרבה חברים שם, ואני יודעת שהם אוהבים אותי כמו שאני אוהבת אותם. לפעמים אני כמעט מקנאה בי. מה שבטוח, אני לא מקנאה בסטודנטית שהייתי.